מה אתה יכול לעשות בשביל SENS

זהו ציון הדרך העיקרי הראשון של SENS ואני מאמין שהוא יושג בעזרת עכברי מעבדה. אני גם חושב שזו תהיה הנקודה בה החברה תשתכנע שריפוי ההזדקנות דחוף מאד ותכריז מעין "מלחמה על הזדקנות".

להערכתי הזמן שידרש עד שנגיע לציון דרך זה, ועם מימון הולם, הוא עשר שנים מעכשיו; לבטח לא מוקדם יותר משבע שנים, אבל סביר מאד שהרבה פחות מ 20 שנים. אם המימון יהיה איטי פרק הזמן עשוי להיות מוכפל.

רמת הבקרה אותה אני מחשיב כמספקת היא היכולת לקחת קבוצת עכברים שתוחלת החיים הנורמלית שלה היא 3 שנים, לא לעשות להם דבר עד אשר הם בני שנתיים ואז לגרום להם לחיות בממוצע שלוש שנים נוספות, כלומר, שילוש תוחלת החיים שנותרה להם. אני נוהג לכנות זאת בתור " Robust Mouse Rejuvenation" או בקיצור RMR.

פירוט של ההצדקה לתחזית זו ניתן למצוא בפרסומים שלי כאן.

הסיבה העיקרית שציון דרך זה חשוב כל כך היא שהוא יעורר שינוי חברתי עצום. שינויים בהחלטות בחיים לא יצטרכו להמתין להגעה של הארכת חיים בבני אדם; הם יקרו ברגע שהאפשרות תהיה ניתנת לחיזוי.

מתי יהיו לנו הטיפולים הראשונים להחזרת הנעורים בבני אדם?

זהו ציון הדרך העקרי השני של SENS וניתן להגדיר אותו בצורה סבירה כהופעת טיפולים אשר מעניקים עיכוב ותיקון של תהליך ההזדקנות האנושי בצורה יחסית לזו שתוארה עבור העכברים שבאבן הדרך הראשונה, כלומר שילוש תוחלת החיים שנותרה לנו בעזרת טיפולים שיתחילו בשלהי שנות החמישים שלנו. באופן בלתי נמנע, אני קורא לכך “Robust Human Rejuvenation” או בקיצור RHR.

להערכתי, הזמן שידרש כדי להגיע לאבן דרך זו מרגע שהמטרה הושגה לגבי עכברים, הוא כ 15 שנים; בטח לא פחות מחמש שנים ויתכן שאף 100 שנים. שים לב שהפעם אינני מזהיר לגבי מימון כי אני חושב שיהיה זה בלתי נתפס שמחסור במשאבים יורשה להאט את העבודה אחרי שציון הדרך הראשון כבר הושג.

הדרך הטובה ביותר שבה אני יכול להצדיק זאת היא לחשוב על התרחיש שבו נגיע לאבן הדרך שבעכברים מבלי להשיג כל שיפור בטכניקות לתרגם את הידע שלנו לבני אדם. הדרישה העיקרית בשלב הזה תהיה ריפוי גנטי בטוח ויעיל במיוחד, הן של המגוון הפנימי (הכנסה של גנים חדשים לתוך הכרומוזומים) והחלפת (גנים מכוונים) המגוון (שינוי רצפים קיימים). מספר גישות לבעיות אלו כבר נמצאות במחקר מתמשך ועל כן אני מרגיש שבפרק זמן של 15 שנים סביר להניח, לפחות ברגע שהמימון יגדל אחרי שתוכרז "מלחמה על הזדקנות". אף על פי כן, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו טועים לגבי הזדקנות כפי שניקסון טעה בקשר לסרטן בשנת 1971 וזו הסיבה שהגבול העליון שלי גבוה ומגיע ל 100 שנים.

כמה זמן אני או ילדיי צפויים לחיות?

אין ספק שהדבר תלוי בגילך או בגילאיהם הנוכחיים אבל אני מאמין שאני יכול לתת תחזית מוגדרת למדי באופן יחסי לאבן הדרך מהסעיף הקודם. אני טוען שגיל המוות הממוצע בקרב אלו שיוולדו בחברות אמידות ולכל היותר 40 שנה לפני שתושג אבן הדרך השנייה יעמוד על 5,000 שנים.

מכל תחזיותי, זו התחזית שמכה בהלם הגדול ביותר את מרבית האנשים -- ולטענתי, דווקא מהסיבות הכי פחות מוצדקות. ההגיון שלי הוא פשוט למדי:

1) כאשר נגיע לאבן הדרך השנייה, לאלו עם הנגישות לטיפולים הרלוונטיים לא יהיה שום גידול בסיכון למוות לכל יחידת זמן -- הם לא יזדקנו. הסיבה לכך היא כי אנו נזהה, נאפיין ונפתור את כל האספקטים של תהליך ההזדקנות שמופיעים בגילאים מאוחרים יותר, מהר יותר מאשר תהליכים אלו אכן מתקדמים למצבים שיסכנו את החיים. כרגע אין לנו שמץ של מושג מה יהיה עלינו לעשות כדי לשמר בן 200 בריא וחזק אבל זה בסדר מכיוון שאנחנו לא צריכים את המידע הזה לפחות עוד 100 שנים. אם רק נשים לב לדברים שמתחילים להופיע בבני 180 ברגע שיהיו לנו כמה ושימפנזים בני 80 כשיהיו לנו גם כמה כאלו, ובהתחשב במאמץ שנצטרך להשקיע, סיכויינו להשאר תמיד צעד אחד לפני הבעיה הם טובים מאד.

2) כרגע, הסיכון למוות לכל יחידת זמן שהאדם המערבי חווה בגילאי העשרה הוא כזה שאם היינו מצליחים לשמר אותו לנצח, היינו חיים בממוצע 100 שנים. (חישוב זה נעשה מספר רב של פעמים עם נתונים שונים וחלק מהאנשים יגיעו לגיל 700, אחרים לגיל 1200 כך ש-1000 הוא משהו סביר).

3) הציפיה שלי היא שההמנעות שלנו מסכנות תגדל בצורה חדה אם אנחנו נתפוס את חיינו בתור אינסופיים כך שההערכה של תוחלת חיים בת 1000 שנים תורחב בפקטור צנוע; הניחוש השמרני שלי מדבר על פי 5. כמובן שההערכה הזו סומכת על כך שהמנעותנו מסכנות תהיה בכל תחום -- תשפיע על נכונותנו לצאת למלחמות, המאמץ להלחם במגפות וכדומה כמו גם הגישה שלנו לתאונות -- אבל אינני רואה סיבה למה שזה לא יהיה כך.

אנשים רבים, כשהם קוראים את הדברים האלו, פשוט מפסיקים להקשיב כי זה מעבר לדמיון שלהם -- הם נכנעים לקונספציות מסוימות. אם גם אתה כזה, אנא נסה שוב -- ואם אתה מעדיף התייחסות מתמטית המתמקדת לא באיך אנחנו נשיג את התמותה הנמוכה אלא מה תהיה המשמעות הסטטיסטית, המשך לקרוא.

האם אי פעם נפסיק למות שלא מרצוננו מזיקנה (בגיל כלשהו)?

ללא ספק כבר הספקת לנחש את תשובתי: לא בדיוק להפסיק אבל זה יהפוך מאורע נדיר מאד. לא מזמן נתתי שם קצר לרעיון זה: אני טוען שברגע שנגיע לנקודה בה אנחנו משפרים את התרפיות לשימור הנעורים מהר יותר מאשר השיפורים עצמם נדרשים, כפי שתואר בסעיף הקודם, הרי שהצלחנו להיחלץ מ "מהירות המילוט של הארכת תוחלת החיים". הנה הסבר מפורט של מה שאני מתכוון.

1. מהירות מילוט אקטוארית או אוכלוסייתית

הדבר הראשון שיש לבחון הוא ההשפעות המנוגדות בין הזדקנות וההתקדמות הביורפואית על הסיכון למוות בעתיד הקרוב (נניח בשנה הבאה) ככל שאדם מזדקן. בכל אוכלוסיה אנושית, בקרב אנשים בני 40 עד 85 (טווח הגילאים שבו מתים רוב האנשים במדינות מפותחות), אחוז האנשים בגיל נתון שמתים בשנה נתונה גדול ב %10 מאחוז האנשים הצעירים מהם בשנה אחת ושמתים באותה שנה. היחס האקספוננציאלי הזה בין הגיל לבין שיעור התמותה נתגלה כבר לפני 180 שנה והוא קבוע בקרב כל האוכלוסיות האנושיות שאי פעם נבדקו -- הן בכך שיש יחס אקספוננציאלי והן במעריך עצמו.

מה שאיננו קבוע זה היירוט של עקומה זו -- היחס האבסולוטי של אנשים בגיל N שמתים בשנה X. בפרט, ישנה התקדמות טובה למדי עם הזמן: לבני אדם ברוב המדינות המפותחות יש סיכויי תמותה נמוכים בהרבה מאנשים באותה מדינה לפני כ-50 שנים. זוהי בעיקר התוצאה של התקדמות רפואית.

הנקודה שבה כל זה הופך להיות מעניין היא כאשר אנו מתחילים לשקול איך זה משפיע על אנשים אמיתיים. אדם בגיל N בתחילת שנה X איננו גם בגיל N+1, N+2 וכדומה באותה שנה. הוא בן N+1 בתחילת השנה X+1 וכו'. לכן, המשמעות היא שגם אם יחס התמותה בין בן N שנים ובן N+1 שנים בשנה X הוא 1.1 וזה עדיין 1.1 בשנה ה X+1, היחס בין התמותה של בן N שנים בשנה X לבין התמותה של בן N+1 בשנה X+1 קטן מ 1.1. וזה היחס שמעניין אנשים במציאות.

אתה כנראה כבר מצליח לראות לאן אני חותר. כמה מהר צריכה להיות ההתקדמות הביורפואית על מנת שהיא תמנע מבני אדם את הסיכון ההולך וגובר לתמותה בשנה הבאה ככל שהם מזדקנים? קל לראות שההתקדמות צריכה להיות מהירה מספיק כך שהסיכון למוות בקרב אנשים בגיל N בשנה X+1 הוא 10% פחות מאשר בקרב בני אדם בגיל N בשנה X. עכשיו הנה הקושי: זה לא מהיר באופן לא מציאותי. אם נסתכל על המאה שעברה נמצא שקצב התמותה בגילאים מסויימים אכן דעך במהירות -- לא בדיוק %10 בשנה אבל %3 כבר נצפו ו %2 נצפו בצורה שכיחה. אם כך, הקצב הזה של התקדמות הוא מה שהתחלתי לכנות בשם "מהירות המילוט". הוא מוגדר לגבי האוכלוסיה תוך מבט על קצב התמותה וכשאני רוצה לדייק אני קורא לו "מהירות המילוט האוכלוסייתית" או "מהירות המילוט האקטוארית". כמובן ש-%10 אינם התיקרה ואנחנו יכולים באותה מידה לצפות לקצב דעיכה של קצב התמותה של %15 או %20 ומשמעות הדבר תהיה שהסיכון של מישהו למות בשנה הקרובה דווקא ירד ככל שהם מזדקנים. הגבול היחיד לזה הוא כאשר ההזדקנות מפסיקה להיות הסיבה העיקרית למוות בקרב האנשים בקבוצת הגיל המדוברת.

יש בעיה פוטנציאלית עם זה: באופן בלתי נמנע (אם כי כנראה לא לנצח -- ראה כאן) יהיו דברים חדשים שמתקלקלים בנו כשאנו משיגים תוחלת חיים בלתי נתפסת ויהיה לנו פרק זמן מוגבל לאפיין אותם ולמצוא דרכים לתקן את הבעיות החדשות לפני שהן תתחלנה להרוג אנשים. זו עשויה להיות בעיה ממשית -- אלמלא הקופים. הקופים מגיעים לעזרתנו מכיוון שהם (א) דומים לנו בצורה מעוררת השתאות, (ב) לא יכולים לדבר שזה אומר שבהינתן צורך ביורפואי חיוני נהיה מוכנים לסכן את חייהם ו (ג) פגיעים להזדקנות בקצב מהיר לפחות פי שניים מאיתנו. אז אנחנו לא יודעים עדיין ממה ימותו בני אדם בני 200 אבל אנחנו גם לא צריכים לדעת עד שיהיו לנו כמה אנשים כאלו וכשהם יהיו קיימים כבר נספיק להתנסות בקופים בני 100 שאנחנו נוהגים בהם באותה דרך שבה אנו נוהגים בעצמנו (דיאטה גרועה, חוסר פעילות גופנית אבל כל הטכנולוגיה להארכת חיים שאנחנו משתמשים בעצמנו). בגלל (א), הקופים האלו יוכלו להציג את אותם סימפטומים שאדם בן 200 יסבול מהם ואנחנו נעבוד על תרופה (בקופים) במשך זמן רב כך כשהבעיות האלו יצוצו בבני אדם נדע איך לפתור אותן בצורה טובה.

כשנגיע לגיל 300, הדבר יהיה נכון אף יותר בזכות מרווח זמן גדול יותר. כל זה מסתמך על כך שלפחות חלק מהקופים יסבלו מהבעיות לפני בני האדם במחצית מגיל האדם אבל זו הנחה בטוחה למדי.

2. מהירות מילוט אינדיבידואלית

ג'יי פוקס, אחד מהאנשים האנרגטיים והמבריקים שהגיעו לתחום הארכת החיים, כתב ניתוח דקדקני על הקונספט של מהירות מילוט. במאמרו הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לנקודה החשובה שבה מהירות המילוט מוגדרת על אוכלוסיות במונחים של קצב תמותה ולכן אין זה אומר דבר עד כמה חולים יהיו אנשים. זה תמיד דבר חשוב להרגיע בני אדם אז בואו ננסה. הבעיה היא שההתקדמות בעתיד של ביורפואה, כמו בעבר, עלולה להאיט את דעיכת בני האדם ממצב של בריאות למצב של מחלה וממצב של מחלה למצב של מוות. בעיקרון ייתכן שמהירות המילוט כפי שהוגדרה לעיל -- כלומר מהירות המילוט האקטוארית -- ניתנת להשגה על ידי שיפור מהיר ומתמשך ביכולתנו לשמר אנשים יותר ויותר חולים בחיים. זו כמובן כלל לא הנקודה ולמזלנו אין סיבה לפחד מתרחיש שכזה מכיוון שהרבה יותר קשה להחזיק מישהו בחיים במצב חולני מאשר למנוע ממנו לחלות מלכתחילה או אפילו להבריא אדם חולה למצב בריא. דבר זה ניתן להדגמה למשל בהתקדמות בתוחלת החיים ב 20 השנים האחרונות: תוחלת החיים של מרבית האומות גדלה במספר שנים אבל כך גם "תוחלת החיים הבריאים". במילים אחרות, היתה התקדמות קטנה מאד בהחזקת אנשים חולים בחיים. אין סיבה לצפות שבעתיד הדברים יהיו שונים מבחינה זו. עם זאת, לשם הדיוק, יש טעם להגדיר סוג נוסף של מהירות מילוט, מהירות מילוט אינדיבידואלית. זוהי הנקודה שבה אנחנו מצליחים לעכב את ההזדקנות מספיק מהר כך שחוסנם של האנשים, לא רק סיכויהם למות, נשמר כאשר הם מתבגרים. כמובן שקשה יותר להגדיר במדויק או למדוד חוסן אבל עכשיו כבר הגדרנו לו מדד אובייקטיבי.

האם אי פעם יהיו לנו הטיפולים להפסיק את מותנו מזיקנה בגיל כלשהו?

אפשר להגדיר את צורות אחרות וחזקות יותר של מהירות מילוט. למרות שאנו מכונות מסובכות להפליא, הסיבוכיות שלנו היא סופית ולכן אנו יכולים לצפות בצורה מציאותית שיבוא הזמן (למרות שזה יהיה בעתיד הרחוק מאד, מאות רבות של שנים מהיום) שבו פשוט נוכל לעצור את שיפור שיטות הטיפול שלנו מכיוון שאנחנו כבר מתקנים את כל מה מתקלקל בנו באופן טבעי. זה המצב שבו אנחנו דומים למכוניות אספנות: זו עבודה רבה לתחזק מכונית שתוכל לנסוע אחרי יום ההולדת ה-70 שלה אבל אם אתה מוכן להשקיע את העבודה הנדרשת ללא הרף תוכל גם להמשיך להשתמש במכונית -- מספר הדברים שתצטרך לתקן והתדירות שבה תצטרך לתקן אותם לא יעלו יותר. זו גרסה מחוזקת של מהירות המילוט האינדיבידואלית.

אם קראת את הדף הזה מראשיתו, אתה תבין את תיסכולי כאשר אנשים ממשיכים ללעוג לי על דברי שבעוד כמה מאות שנים יהיו לנו הטיפולים שיאפשרו לנו לחיות עד גיל 1000, בעוד שזה בכלל לא מה שאני אומר.

האם אי פעם נצליח להפוך את עצמנו ללא-מזדקנים?

נקודה חזקה אף יותר תהיה להגיע לנקודה שבה לא רק שהטיפולים שלנו כבר לא דורשים שיפור נוסף ככל שאנו מזדקנים אלא שאפילו לא יהיה בהם צורך יותר מכיוון שנעלים לחלוטין את הזיקנה מגופנו. זה בהחלט נתפס שדבר זה יושג על ידי סוג מסויים של טרנספורמציה של גופנו לצורה אלקטרונית כלשהי וללא חלקים נעים אבל אין ספק שלעולם לא נשיג זאת מגוף עשוי מבשר. לדאבוני אפשר להגיד שצורה זו שהיא הקיצונית ביותר והכי פחות מציאותית של מהירות מילוט אינדיבידואלית היא למעשה זו עם האנלוגיה הטובה ביותר למהירות מילוט -- אבל, אנלוגיות אף פעם לא מושלמות.

האם נמות כולנו אי פעם?

סוג מעניין של מהירות מילוט נוגע למוות מכל הסיבות, קשורות לגיל או לא, ומהווה צורה חזקה יותר של מהירות מילוט אקטוארית. אם נשיג את מהירות המילוט האקטוארית כפי שהוגדרה לעיל ונחרוג ממנה בדרך כלשהי לזמן רב, נגיע לנקודה שבה אף אחד לא ימות מגיל מבוגר ואף אחד אפילו לא יהיה חולה. עם זאת, כמובן שיהיו מקרי מוות מהמקרים המוכרים לנו שאינם תלויים בגיל. אם נניח שהסיכון הזה קבוע -- לא רק אותו סיכון בשנה X עבור אנשים בכל גיל אלא גם אותו סיכון בכל השנים מ X והלאה לאנשים בכל הגילאים -- אז קל לראות שלכולנו יש "זמן מחצית חיים" כמו חומרים רדיאוקטיבים, שזה אומר שכולנו נמות בסופו של דבר, בדיוק כמו שכל האטומים בחומרים אלו מתפרקים לבסוף. אם לכולנו היה קצב התמותה של ילדים מערביים בני 11, זמן מחצית החיים שלנו היה בערך 1000 שנים.

אבל זה לא מציאותי שהסכנה ממוות מגורמים הקשורים לגיל תהיה קבועה לנצח מכיוון שלא נתלהב מסוג זה של מוות גם כן ותמיד נעבוד כדי לשפר את יכולתנו הטכנולוגית להמנע ממנו. זה יהיה מסוכן להניח שיש גבולות ממשיים כלשהם למה שנוכל להשיג מבחינה זו בעתיד המאד רחוק. לכן, כדאי לשקול מה היתה יכולה להיות תוחלת החיים שלנו אם היה לנו שיפור רציף -- ולשם הפשטות גם נאמר קבוע -- ואינסופי ביכולתנו להימנע ממוות מסיבה כלשהי. נניח שסיכוייך למות ב 1000 השנים הבאות הוא 0.5 אבל אם אתה תשרוד את 1000 השנים האלו אז סיכוייך למות יהיו רק 0.25 ועם תצליח לעבור גם את 1000 השנים הנוספות הסיכוי ירד ל 0.125 וכן הלאה. מסתבר שלרצף זה אין אפס -- יש לך בערך %28 סיכוי לחיות לנצח ולא למות אף פעם, למרות שסיכוייך למות בכל מילניום נתון הוא תמיד שונה מאפס. אם הסיכוי למוות היו דועכים בפקטור קטן יותר מ-2 בכל זמן מחצית חיים -- למשל זה היה הולך 0.18 0.3 0.5 וכו' -- אז ברור שהסיכוי לא למות אף פעם היה נמוך מ %28 ואם הפקטור היה גדול מ-2 אז הסיכוי לא למות אף פעם היה גדול מ-%28. אבל אם זה גדול מאפס, כלומר יש לך סיכוי כלשהו לא למות אף פעם אז מסתבר שתוחלת החיים שלך (הזמן שבו יש לך 50% סיכוי לחיות) הוא למעשה אינסופי מכיוון שהאנשים שתוחלת החיים שלהם היא באמת אינסופית עולים על אלו שתוחלת החיים שלהם סופית. זו גרסה חזקה למדי של מהירות מילוט!

האם אי פעם נצליח להפוך לבני אלמוות?

לא. אף אחת מצורות דחיית ההזדקנות והמוות שתוארו -- אפילו לא האחרונה -- ניתנות לתיאור נכון של "אלמותיות". אלמותיות משמעה חוסר האפשרות למות, כלומר ודאות בכך שלעולם לא תמות. אפילו במקרה האחרון תמיד יש הסתברות שונה מאפס למות בזמן כלשהו -- ואכן הסתברות שונה מאפס בכל שנה נתונה. לכן, לשאלה זו יש תשובה קלה: לא, לעולם לא נצליח להפוך לבני אלמוות.